פסק-דין בתיק ת"א 1605-08-11

רקע וטענות הצדדים.

1.       בסע' 4 לכתב התביעה נטען כי ביום 21.11.09  "התובע בדק את המים ברדיאטור לצורך נסיעה, ועת הרים התובע מכסה המנוע, ובמהלך הבדיקה, מכסה המנוע נפל על ידו הימנית" (להלן: התאונה) .בעקבות תאונה נטענת זו, התובע עתר כי אחייב את הנתבעות לפצותו בגין נזקי הגוף שנגרמו לו, משום שבזמנים הרלוונטיים לאירוע התאונה, הנתבעות הן אלה שביטחו את השימוש ברכב בביטוח חובה.

2.       בדיון הראשון שהתקיים בפניי ביום 8.2.12, נעתרתי לבקשת התובע והוריתי על מינויו של פרופ' שטהל כמומחה מטעם בית המשפט (להלן : המומחה). התובע נבדק, וחוות דעתו של המומחה הוגשה . בחוות דעת זו המומחה קבע  כי בעטיה של התאונה התובע סובל מהגבלה קלה בחלק מתנועות אצבע מס' 2 בידו הימנית, גם מהפרעה תחושתית חלקית באצבע זו. בעקבות ממצאים אלה, המומחה מצא כי נכותו הצמיתה של התובע, בעקבות התאונה, הינה בשיעור של 5%.

3.       מי מהצדדים לא חלק על קביעתו הרפואית של המומחה. עם זאת,  זהו העניין היחידי שלגביו לא התגלעו מחלוקות בין הצדדים, שנחלקו הן באשר לנסיבות התאונה, סיווגה כאונת דרכים וגם לעניין הנזק והיקף הפיצוי הראוי בנסיבות. לנוכח מחלוקות אלו שמעתי ביום 23.10.12 את עדי הצדדים, והיום שמעתי את סיכומיהם.

4.       בסיכומיו, התובע הדגיש, כי נסיבות התאונה, כפי שנטען מפיו, הוכחו לפרטי פרטים. דבר שאף קיבל חיזוק בכתוב בסיכום האשפוז, המשקף את הגרסה שנמסרה מפי התובע מיד לאחר התאונה. באם התגלו סתירות, כגישת התובע, הרי הן סתירות קלות שאין בהן כדי להטות את הכף לחובתו. לעניין הנזק, התובע עתר בסכומיו לחייב את הנתבעות לפצותו בסך של כ-90,000 ש"ח בגין ראשי הנזק של כאב וסבל, הפסדי שכר, הוצאות ונסיעות וגם בגין חלקו בשכר המומחה הממונה. מהצד השני של המתרס, הנתבעות הציגו בסיכומיהם את הסתירות העולות מהשוואת דברי העדים, ומהן הן לומדות שאין לתת אימון בגרסת התובע שאותה נכון לדחות. את עמדתם זו תומכות הנתבעות גם בתמליל ששקף את חקירת העדים ע"י חוקר מטעמן, שאף ממנו ניתן להיווכח בדבר קיומן של פרכות וחוסר דיוקים שמצדיקים את דחיית התביעה. לעניין הנזק, הנתבעות הדגישו כי לא הובאו ראיות שיבססו את דרישותיו של התובע, לא לעניין הפסדי השכר וגם לא ההוצאות. מכאן, הנתבעות בדעה, כי היה ואראה לקבל את התביעה הרי נכון לפסוק לטובת התובע סכום שישקף את ראש הנזק של כאב וסבל בלבד.

אירוע התאונה.

5.        התובע הגיש תצהיר מטעמו וגם תצהירי אחיו, עסאם וסאמי, שכנטען היו עדים להתרחשות התאונה. מקודם הבאתי את תיאור התאונה כפי שקיבל ביטוי בכתב התביעה, אם כי בתצהירו התובע הרחיב והציג תמונה רחבה יותר להשתלשלות מאותו היום. בסע' 2 לתצהיר, התובע הסביר כי ביום התאונה הוא נהג ברכב שבבעלות אחיו וסים, בדרכו לביתו של אחיו הנ"ל, כדי לאסוף אותו ולהמשיך בנסיעה לחלקת אדמה שבבעלות האח עסאם. כשהתובע הגיע סמוך לבית אחיו וסים, הוא הבחין בכך שהרכב התחמם . התובע ירד מהרכב, ניגש לחזיתו, פתח את מכסה המנוע ולאחר מכן את מכסה הרדיאטור, ולפני שהספיק להוסיף מים, טוען התובע בתצהירו :" נסגר מכסה המנוע ככל הנראה בגלל רוח חזקה על יד ימין שלי", אותה הניח מקודם, על הגשר שבין שני הפנסים הקדמיים. ההתרחשות, כך נטען בתצהיר, ארעה בנוכחות שני האחים, וסים ועסאם, שאף הם הגישו תצהיר בו הציגו גרסאות התומכות בזו של התובע.

6.       כפי שציינתי מקודם, הנתבעות בסיכומיהם עמדו בהרחבה על הסתירות שלגישתן מערערות את תביעתו של התובע. דעתי שונה, אני סבור כי התובע צלח את הנטלים העומדים בדרכו, והוכיח כי האירוע התרחש כפי שתואר בתצהירו. גם בקיומן של סתירות או פרכות, אליהן אדרש להלן, הרי שעה שהתובע ועדיו הותירו רושם אמין, עדויותיהם השתלבו האחת עם השניה, אין בכל הספקות שהציגה הנתבעות כדי להביא לתוצאה של דחיית התביעה, גם לא ליטול משמעותית ממידת התרשמותי החיובית מהעדים ועוצמת ראיותיו של התובע.

7.       הנתבעות הצביעו בסיכומיהם על הסתירות  העולות באשר לסיבה שעמדה מאחורי שימוש התובע ברכבו של אחיו. עניין זה נכון להתייחס אליו בפרופורציה הנכונה. הרי אל מול אי דיוק זה, שיתכן והינו תוצר של חלוף הזמן, העדים מסרו גרסאות סדורות שהתיישבו באשר לגרעין העובדתי ורוב רובן של הנסיבות האופפות גרעין זה. מכאן, ושעה שעסקינן בהליך אזרחי, אין בסתירה זו, גם כשהיא מצטרפת לסתירות אחרות שאף הן פריפריאליות, כדי להטות את הכף לחובת התובע.

8.       הנתבעות גם טענו כי העדים לא דייקו באשר למקום התאונה. כאשר נטען מחד כי התאונה ארעה ליד ביתו של האח וסים, ובהזדמנויות אחרות (כגון דברי העד עסאם בתמליל) נטען כי התאונה התרחשה בגבעה המשקיפה על כפר פקיעין.  בפועל אחרי ששמעתי את כל העדים ועיינתי בכל הראיות, הסתבר שביתו של העד וסים קיים על גבעה בסמוך לכפר פקיעין, וגבעה זו משקיפה על הכפר (עמ' 11, ש' 28, וגם עמ' 14,  ש' 25-26 ). עצם העובדה שנאמר כי תאונה זו התרחשה ליד ביתו של האח וסים, הדבר לא שולל, אף מתיישב, עם האמרה כי תאונה זו התרחשה במקום הנמצא על גבעה.

9.       הנתבעות לא מסתפקות בכך ומעלות בסיכומיהם תהיה לעניין פגיעת  ידו הימנית של התובע. הן מדגישות כי התובע הינו ימני, כך שתמוהה ואף מוזר כי לא ראה להסיר את ידו עם נפילתו של מכסה המנוע. חבלתו של התובע עקב נפילת מכסה המנוע נמסרה מפיו של התובע בהגיעו, מיד לאחר התאונה,  לבית החולים ונרשמה מפורשות בסיכום האשפוז, דבר שמהווה חיזוק ממשי לגרסתו. ועוד, התובע מסר הסבר משכנע שעה שהעיד:" אז נפל מכסה המנוע על היד שלי לפני שהספקתי לעשות משהו"(עמ' 12, ש' 15).

10.   הנתבעות הגישו תע"צ מאת השירות המטאורולוגי ממנה עולה כי  באותו היום באזור ההתרחשות נשבו רוחות במהירות של 10 קשר (המוגדרת כרוח קלה), עם משבים במהירות של 15 קשר, מהירות שהינה מתונה. לנוכח ממצאים אלה, הנתבעות מצביעות שוב על חוסר ההיגיון שדבק בגרסת התובע, משום, כך הן סבורות, שאין אפשרות כי מכסה המנוע יפול בשל רוח  קלה. גם טיעון זה אין בידי לקבל ממספר טעמים. ראשית, נאמר בתע"צ, כי היו משבים בעוצמה מתונה, ולא ניתן לשלול כי המכסה נפל עקב משבים אלה. שנית, גם אם הרוח הייתה קלה, מאין לנתבעות שאין בכוחה של רוח זו כדי להביא לתוצאה של נפילת מכסה המנוע. לשם הוכחת טיעון זה היה על הנתבעות להגיש חוות דעת של מומחה לדבר שבגדרה תבוא התייחסות לסוג הרכב, משקל המכסה, המנגנון שמרים ומחזיק מכסה זה, כן נתונים נוספים שלהם חשיבות רבה בבואי לבחון טענה זו, ואשר כולם נותרו בגדר עלומים. שלישית, התובע ציין מפורשות בתצהירו כי המכסה נסגר "ככל הנראה בגלל רוח חזקה", מכאן, קיימת אפשרות כי הנפילה הייתה בעקבות גורם אחר, שאינו ידוע לתובע. עצם העובדה שהתובע משער אודות סיבת החבלה, וגם אם השערה זו מסתברת כלא נכונה, הדבר לא שולל את העובדה כי התאונה התרחשה והוכחה כדבעי. רביעית,  גרסתו זו של התובע הוכחה באמצעות עדים שהותירו רושם אמין, וזכתה לחיזוק מהרשום בסיכום האשפוז. כך שגם אם תהיה זו נותרה בעינה, אין בה כדי לשמוט את הבסיס תחת כל העדויות והראיות התומכות בגרסת התובע.

סיווג התאונה כתאונת דרכים.

11.   על אף העובדה שמי מהצדדים לא התייחס בסיכומיו לשאלה זו, מחויב אני לבחון האם התאונה כפי שהתרחשה מהווה היא תאונת דרכים, כהגדרתה בחוק הפיצויים.

12.   דרכנו בישום תחל בהגדרה הבסיסית של תאונת דרכים, שלגביה קיימים שני שימושים מוכרים שאצור בהן פוטנציאל לתחולה בענייננו. שני שימושים אפשריים אלה הם "נסיעה", וגם השימוש "טיפול דרך", לשניהם אדרש בהרחבה בהמשך הדברים.

13.    השימוש "נסיעה" זכה לפרשנות מקיפה ברע"א 9084/05 אגד ואח' נ' יעקב ינטל {פורסם במאגרים} שם בוטלה ההבחנה בין שימוש עיקרי ללוואי. עוד נקבע שעל אף שהשימוש "נסיעה" הוא בעל רמת הפשטה גבוהה באופן שיכול לכלול בחובו פעולות רבות שנכון לראות בהן כחלק מהנסיעה, אם כי:" צורות שימוש שאינן נופלות בדרך טבעית בגדרו של המונח "נסיעה" ואשר אינם נזכרים במפורש בחוק שוב אינם באים בגדרו" (עמ' 7 בפס"ד בעניין "ינטל"). הדגש הוא על השאלה האם הפעולה שגרמה לפגיעת התובע מהווה חלק  טבעי ואינטגראלי מן הנסיעה ברכב,  כאשר לשם מתן תשובה לשאלה זו ניתן להיעזר במבחנים כגון סמיכות הזמן והמקום, המטרה העומדת מאחורי פעולה זו ותכליתו של מבחן הסיכון.

14.   שימוש זה זכה להתייחסות גם ברע"א 5099/08 חסן נביל נ' הדר חברה לביטוח בע"מ {פורסם במאגרים}. בפס"ד זה ביהמ"ש הוסיף שכדי שפעולה תיכלל במסגרת השימוש נסיעה, היא חייבת להיות בעלת קשר פיסי לנסיעה עצמה, תנאי זה הינו הכרחי אך אין הוא מספיק. נוסף לכך, הפעולה חייבת להיות חלק מהותי ממקבץ הפעולות שמקימות את השימוש הזה במובנו הפשוט והטבעי.

15.   בחזרה לענייננו, עניין קיומו של חסם פיסי לא התבהר די צורכו, הרי לא ברור אם ניתן היה להמשיך בנסיעה גם ללא אותה בדיקה שעשה התובע.  מעבר לכך, הפעולה בה נקט התובע חסרת אותו מימד טבעי הקיים בפעולות   כגון התנעת המנוע, שחרור בלם היד ושילוב ההלוך. פתיחת מכסה המנוע ומיכל המים בשל התחממות הרכב לא יכולה להקים, אם כך, שימוש זה.

16.   בעניין "חסן נביל", בהמ"ש קבע כי תחולתו של השימוש "טיפול דרך" מותנית בקיומם של 3 תנאים מצטברים. הראשון, הטיפול נעשה במהלך הנסיעה ולשם המשכה המיידי, השני, הטיפול נדרש עקב אירוע או תקלה פתאומיים, והשלישי, כי לא מדובר בתקלה מורכבת המחייבת תיקון ע"י איש מקצוע.  בפס"ד שניתן ברע"א 372/10 הראל בע"מ נ' ספייב {פורסם במאגרים}, ביהמ"ש הוסיף תנאי רביעי לפיו הטיפול צריך שיתבצע ברכב עצמו או באחד מרכיביו. ועוד, בפס"ד מיום 24.11.10 בע"א 3392/09 אליסן דהן נ' אריה בעם {פורסם במאגרים} הוספו עוד שני תנאים נוספים. הראשון הינו מבחן סמיכות הזמן, היינו נוסף לפתאומיות התקלה הטיפול חייב לבוא בסמוך לגילויה תוך כדי הנסיעה, גם מבחן מהות הטיפול, ולפיו הטיפול מיועד להסיר או להקטין את הסיכון התעבורתי הגלום בנסיעה.